החלטה בתיק ע"א 7390/13

1.        בפני בקשה למתן סעד זמני בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 30.9.2013 (פר"ק 34468-01-12, סגן הנשיאה א' ש' שילה).

2.        הבקשה נוגעת להליכי הפירוק של חברת אייס אוטו דיפו בע"מ (להלן: אייס דיפו) וחברה בת שלה - אייס רשתות שיווק מוצרי צריכה בע"מ (להלן: אייס רשתות) (אשר יכונו להלן ביחד: החברות). ביום 18.1.2012 נתן בית המשפט קמא צו הקפאת הליכים כנגד החברות ומינה את עו"ד אמיר פלמר ורו"ח בועז גזית (להלן: המפרקים) כנאמנים במסגרת הליכים אלה. בהמשך, ביום 9.5.2012, ניתן צו פירוק קבוע בעניינה של אייס רשתות. חודשים ספורים לאחר מכן, ביום 19.9.2012, ניתן צו פירוק קבוע גם בעניינה של אייס דיפו.

3.        במהלך החודשים יולי-אוגוסט 2011 העמידו המשיבות 2-1, ב. גאון קמעונות וסחר בע"מ ו-קנה ובנה עשה זאת בעצמך (1993), שותפות מוגבלת, שהן בעלות השליטה בחברות (להלן: בעלות השליטה), ערבויות לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ, בנק הפועלים בע"מ והבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן: הבנקים) בסך של 18,000,000 שקל להבטחת התחייבויותיה של אייס רשתות (להלן: הערבויות) כלפיהם. הערבויות הובטחו בחלקן באמצעות פיקדונות של בעלות השליטה המצויים בבנקים בסך כולל של 15,000,000 שקל (להלן: הפיקדונות).

4.        במהלך חודש פברואר 2012 הגישה קבוצה של נושים בלתי מובטחים של החברות בקשה למתן הוראות שכוונה לכך שהבנקים - נושיהן המובטחים של החברות - יחויבו לפעול למימוש הערבויות, וזאת על-מנת להגדיל את מסת הנכסים של החברות. במקביל, הגיש אגף המכס והמע"מ בקשה למתן הוראות שכוונה למתן צו אשר יורה על חקירת הסיבות לקריסת החברות. בית המשפט קמא קיים דיון בבקשות ביום 15.7.2012, ובמסגרתו הוא הציע לצדדים כי הבקשה למימוש הערבויות תימחק וכי ימונה חוקר שיבדוק את הטענות שעלו במהלך הדיון בנוגע להתנהלות החברות ובעלות השליטה בתקופה שקדמה לקריסת החברות, כמו גם כל טענה אחרת בנוגע לגורמים שהובילו לקריסת החברות. בית המשפט קמא הוסיף והציע כי יינתן צו מניעה האוסר על ביצוע כל דיספוזיציה בפיקדונות, למעט לשם חילוט חובות של אייס רשתות כלפי הבנקים, עד למתן החלטה בבקשות שיוגשו לאחר שיינתן דו"ח החקירה. לפי הצעה זו של בית המשפט קמא, צו המניעה היה אמור לעמוד בתוקפו למשך ארבעה חודשים, וניתן יהיה לחדשו לפי בקשת הצדדים, לאחר שתינתן זכות תגובה לבעלות השליטה, אשר מצידן יהיו זכאיות גם לבקש את ביטול הצו. הצדדים קיבלו את הצעת בית המשפט קמא, ובהמשך לכך מונה כחוקר עו"ד חגי אומן (להלן: החוקר). במקביל, תוקפו של צו המניעה הזמני הוארך מעת לעת לבקשת הצדדים.

5.        ביום 21.2.2013 הגיש החוקר את דו"ח החקירה הסופי (להלן: דו"ח החקירה) מטעמו. כמה ימים לפני כן, ביום 14.2.2013 הגיש הכונס הרשמי לבית המשפט קמא בקשה להארכת תוקפו של צו המניעה הזמני עד ליום 30.4.2013. בעלות השליטה התנגדו לבקשה בטענה כי הסכמתן לצו המניעה הזמני נתחמה לתקופה של ארבעה חודשים וכי הארכת הצו תפגע בזכויותיהן, וזאת מבלי שהמפרקים או הכונס הרשמי הגישו נגדן תביעה. בית המשפט קמא דחה את התנגדותן של בעלות השליטה, ובהחלטתו מיום 5.3.2013 האריך את תוקפו של צו המניעה הזמני עד ליום 30.5.2013. בקשת רשות הערעור שהוגשה על החלטה זו נדחתה בהחלטתה של כבוד השופט א' חיות מיום 6.5.2013 (רע"א 2662/13).

6.        ביום 29.4.2013 הגישו המפרקים לבית המשפט קמא בקשה למתן הוראות להורות לבעלות השליטה להעביר לקופת הפירוק סך של 200,000,000 שקל, בהתאם לשיעורן של תביעות החוב שאושרו ושאין בקופת הפירוק כסף לפורען. המבקשים תמכו את בקשתם במסקנות שעלו מדו"ח החקירה. בעלות השליטה, מצידן, הגישו בקשה לדחות את הבקשה למתן הוראות על הסף, בטענה כי המחלוקת בין הצדדים אינה ראויה להתברר בהליך דיוני זה.

7.        בפסק דינו מיום 30.9.2013 קיבל בית המשפט קמא את הבקשה למחיקה על הסף ודחה את הבקשה למתן הוראות. בית המשפט קמא קבע כי טענות המפרקים אינן מתאימות להתברר במסגרת הליך של בקשה למתן הוראות, שנועד להוות תחליף מהיר ויעיל במקרים שבהם יש צורך לברר מחלוקות פשוטות בין החברה שבפירוק לבין צדדים שלישיים. בית המשפט קמא תיאר בקצרה את עיקרי ממצאיו של דו"ח החקירה לפיהם בעלות השליטה הפרו את התחייבותן להזרים לחברות סך של 20,000,000 שקל, כחלק מתוכנית הבראה שנועדה להציל את החברות מהמצב הכלכלי הקשה שאליו נקלעו. יחד עם זאת, קבע בית המשפט קמא כי ממצאי דו"ח החקירה אינם מהווים תשתית מספקת להכרעה במחלוקת שבין הצדדים וכי לבעלות השליטה עומדת הזכות לבחון את הראיות ולחקור בחקירה נגדית את העדים שבאו בפני החוקר. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי החוקר לא קבע ממצאים ברורים בשתי סוגיות משמעותיות הנדרשות להכרעה בבקשה שהגישו המפרקים: שאלת הקשר הסיבתי שבין הפרת התחייבויותיהן של בעלות השליטה לבין הנזק שנגרם לחברות והשאלה של שיעור הנזק שנגרם לחברות כתוצאה מהפרת ההתחייבות. על כן, כך נקבע, הדיון בטענות המפרקים צפוי להיות בעל היקף נרחב ואינו מתאים להליך של בקשה למתן הוראות. בית המשפט קמא הוסיף וציין כי יש טעם בטענתן של בעלות השליטה כי יש לאפשר להן לשלוח הודעות לצדדים שלישיים, ובכלל זה לחברי הדירקטוריון של החברות ולנושאי משרה נוספים בהן. גם בשל כך נקבע כי בקשה למתן הוראות, אשר מיועדת להליך קצר ויעיל, אינה מתאימה לבירור טענות אלה.

8.        בשלב זה, הגישו המפרקים בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא. לטענתם, המחלוקת שבה נדרש בית המשפט קמא להכריע היא "עובדתית פשוטה ומצומצמת בהיקפה". מחלוקת זו, כך נטען, נבחנה ביסודיות על-ידי החוקר. לטענת המפרקים, מינוי החוקר נעשה על-מנת לברר את נסיבות קריסתן של החברות, ויש לתת לו משמעות מעשית בגדרו של הליך הפירוק. בנוסף, טוענים המפרקים כי בית המשפט קמא דחה את הבקשה למתן הוראות מבלי לקבל את תגובתן של בעלות השליטה לבקשה. זאת, בניגוד לפסיקתו של בית משפט זה, שבה נקבע, לפי הטענה, כי יש להכריע בשאלה של התאמת המחלוקת למסגרת הדיונית של בקשה למתן הוראות רק לאחר הגשת תגובתם של המשיבים לגופה של הבקשה, ולא במסגרת בקשה לסילוק על הסף.

9.        בד בבד עם הגשתה של בקשת רשות הערעור כאמור לעיל הגישו המפרקים בקשה שהוגדרה "בקשה דחופה להארכת תוקפו של צו המניעה שניתן ביחס לפיקדונות בעלות השליטה בבנקים", ולמעשה היא בקשה למתן סעד זמני בערעור. הבקשה כוונה להארכתו של צו המניעה שניתן על-ידי בית המשפט קמא עד להחלטה בבקשת רשות הערעור שהגישו. לטענת המפרקים, במסגרת הבקשה על בית המשפט לבחון "קיומה לכאורה של עילת תובענה" וכן את "מאזן הנזקים" אשר צפוי להיגרם לצדדים. בהמשך לכך, טענו המפרקים כי הבקשה למתן הוראות נשענה על מסקנותיו של דו"ח החקירה לפיהן בעלות השליטה הפרו את התחייבותן להעביר 20,000,000 שקל להבראת החברות, וכי התנהלות זו גרמה לנושאי המשרה בחברה להציג מצגי שווא בדבר מצבן המשתפר של החברות בפני ספקים שונים, אשר כתוצאה מכך הגדילו את האשראי שנתנו לחברות. כמו כן, טענו המפרקים כי נושי החברות עלולים להיפגע אם לא יוארך צו המניעה שניתן על-ידי בית המשפט קמא וישוחררו הפיקדונות, וזאת נוכח פרסומים המעוררים ספק לגבי איתנותה הפיננסית של המשיבה 1. לבסוף, טענו המפרקים כי צו המניעה המבוקש ישמר, הלכה למעשה, את המצב הקיים. 

10.      בהחלטתי מיום 31.10.2013 הוריתי על הגשת תגובה לבקשה למתן סעד זמני וכן על מתן צו ארעי האוסר על כל דיספוזיציה בפיקדונות.

11.      ביום 14.11.2013 הוגשה התגובה מטעם בעלות השליטה. בעלות השליטה התנגדו לבקשה למתן סעד זמני כאמור. לטענתן, הבקשה היא למתן סעד של עיקול זמני במסגרת בקשת רשות ערעור, אך המפרקים כלל לא התייחסו בבקשתם לשיקולים בהענקת סעד זמני בערעור וממילא לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכחת בקשתם. בעלות השליטה הוסיפו וטענו כי בחינת השיקולים המנחים בקשות למתן סעד זמני בערעור  - סיכויי הערעור ומאזן הנוחות - מובילה למסקנה לפיה אין להיענות לבקשה.

12.      לשיטתן של בעלות השליטה, סיכוייה של בקשת רשות הערעור הם קלושים, כבר מן הטעם שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בשאלות הנוגעות לאופן ניהול ההליך בפניו. לגופו של עניין, טענו בעלות השליטה, כי פסק דינו של בית המשפט קמא הוא ראוי ומבוסס, שכן בירור המחלוקת בין הצדדים יחייב לנהל הליך מורכב שאינו מתאים להתברר בדרך של בקשה למתן הוראות. בעלות השליטה הוסיפו כי גם סיכויי התביעה העיקרית של המפרקים אינם גבוהים, תוך שהעלו טענות כנגד דו"ח החקירה. בין השאר, הן טענו כי דו"ח החקירה כולל "תמונת מצב ראשונית" בלבד, מאחר שניתן מבלי לקיים הליך דיוני שלם ומלא הכולל, בין השאר, הליך של גילוי מסמכים וחקירה נגדית של עדים.

13.      בעלות השליטה הוסיפו וטענו כי מאזן הנוחות נוטה אף הוא כנגד מתן סעד זמני בערעור. לטענתן, המפרקים לא הביאו כל ראיה המעידה על אי-יכולתן לבצע כל חיוב שיוטל עליהן, ולמעשה ההיפך הוא הנכון. בהקשר זה, הצביעו בעלות השליטה על כך שהחברה אם של המשיבה 1 דיווחה ביום 29.5.2013 על השלמתה של עסקת השקעה המשפרת משמעותית את מצבה הפיננסי של המשיבה 1. מנגד, כך נטען, הצו המונע מבעלות השליטה לעשות שימוש בפיקדונות כספיים בסכומים משמעותיים גורם ויגרום להן נזק רב. בהקשר זה, טענו בעלות השליטה כי הסכמתן למתן צו המניעה היתה מוגבלת לתקופה של ארבעה חודשים בלבד, וחרף זאת הצו עומד על כנו כבר למעלה מ-16 חודשים.

14.      לבסוף, טענו בעלות השליטה כי יש לדחות את הבקשה גם בשל כך שהיא הוגשה ללא הפקדת בטחונות - התחייבות עצמית, ערבות ובמידת הצורך ערבון - לשם הבטחת הנזקים שעלולים להיגרם להן כתוצאה ממתן הצו. למצער, טוענות בעלות השליטה, כי ככל שבית המשפט ייעתר לסעד הזמני בערעור יש להתנות את מתן הסעד בהפקדת ערבות ועירבון בסכומים נכבדים.

15.      הכונס הרשמי, בתגובתו לבקשה שהוגשה ביום 11.11.2013, תמך בעמדת המפרקים. לשיטתו, קיימת הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור בפסק דינו של בית המשפט קמא. מינוי החוקר נועד לאפשר לבית המשפט של פירוק, שהוא בעל המומחיות בתחום, למצות את הדיון במחלוקות בין הצדדים. לגבי מאזן הנוחות טען הכונס הרשמי כי הסרת צו המניעה והשבת הפיקדונות יגרמו לנושי החברות נזק משמעותי שכן "אם הכספים ישתחררו יהיה קשה עד מאד לגבותם בהמשך".

16.      ביום 17.11.2013 החליטה הרשמת ל' בנמלך כי למעשה יש לסווג את "בקשת רשות הערעור" שהוגשה כ"ערעור", בשים לב לכך שהחלטתו של בית המשפט קמא במסגרתה נדחתה הבקשה למתן הוראות היא "פסק דין", במובן זה שסתמה את הגולל על בירור המחלוקת בבית משפט של פירוק - ולא "החלטה אחרת". כתוצאה מכך, כאמור בפתח הדברים, הבקשה שבפני היא בקשה למתן סעד זמני בערעור.

17.      בהחלטתי מיום 10.12.2013 הוריתי למפרקים להשלים את טענותיהם בשאלת הנזק שעשוי להיגרם אם ישוחררו הפיקדונות. בנוסף הוריתי לבעלות השליטה ולכונס הרשמי להגיש את תגובתם להשלמת הטיעון מטעם המבקשים.

18.      בהשלמת הטיעון מטעם המפרקים נטען כי עיכוב הסכום המצוי בפיקדונות ומהווה רק כ-8% מהסכום הנתבע מבעלות השליטה הוא סביר. בנוסף, טענו המבקשים כי בעלות השליטה כלל לא טענו, וממילא לא הוכיחו, שהקפאת הפיקדונות תגרום להן לנזק כלשהו.

19.      בעלות השליטה טענו מצידן כי הארכת צו המניעה תגרום להן לנזקים. הן הצביעו על כך שסכום הפיקדונות נגרע מתזרים המזומנים שלהן והן זקוקות לו לצורך הורדת האובליגו הבנקאי שלהן ולשם פיתוח עסקיהן. כן טענו בעלות השליטה כי הקפאת הפיקדונות גורמת להן להוצאות מימון מיותרות.